אנחנו חושבים על אהבה כאל חץ שיוצא ממני אל אובייקט מסויים. אל אהוב או אהובה, אל ילד, אל חפץ, אל צמח או חיית מחמד. ובתוך הקשרים שלנו אנחנו אומרים אני אוהבת או אני לא אוהבת. ואם החלטתי לפני כך וכך שנים לאהוב מישהו לנצח ויום אחד אני לא מרגישה תא האהבה הזאת, זה יכול להיות מאד מבהיל. כאילו האהבה היא מן יישות כזאת שנוכחת או נעדרת שקיימת או מתייבשת או מתאדה עם הזמן.
לפעמים בגלל שאני יודעת שאני אמורה לאהוב משהו או משהו מסויים, אני מאלצת את עצמי לעשות דברים שהאהבה תעשה. לדאוג, לתת, להעניק, גם כשאין בי באמת רצון או כוחות.
לפעמים אני פותחת פנקס חשבונות שמראה מי אוהב יותר ומתי. לפעמים אני מתעסקת ב – האם יש לי זכות לאהוב והאם אפשר בכלל לאהוב אותי. האם אני מסוגלת לאהוב?
אני רוצה להוציא אותנו לחיפוש אחר המקום ממנו האהבה הזו נובעת.
כי הנביעה של הדבר הזה היא החיים עצמם. היא היכולת להתחבר ולגעת בתדר כזה של אהבה בכל רגע ובכל מצב גם אם אין שם אובייקט לקבל אותה. וכשהיא חיה לה שם, אני בקלות יכולה להתמזג איתה. ואם התמזגתי איתה היא כבר מקרינה את עצמה ללא מאמץ.
ועצם ההקרנה הזו ממלאת אותי.
הנביעה הזו של האהבה תמיד נמצאת שם.
מתחת לפרסונה שלנו, מתחת לדילמות שלנו, מתחת לתשוקות ולסלידות שלנו, לביקורת העצמית, הנביעה הזו קיימת.
לפעמים יש חסימה על האהבה הזאת. בגלל שכאב שלנו בא קדימה, עלבון, צער, רחמים עצמיים. או אולי באמת אני לא מאמינה שמגיע לי, אולי זה מתערבב אם הצורך שלי להוכיח שיש לי זכות קיום. כל הקומפלקסים של המיינד – נפש שלי יכולים לבוא קדימה ולהסתיר אותה מעצמי.
אולי ננגעה בנו נקודה שמציפה אותנו. מתוך המקום הזה, משחק חדש קורה ואנחנו יכולים לחשוב שהאהבה איננה. בתוך מערכות יחסים זה קשה. אנחנו אומרים – האהבה נגמרה. אולי, זה יכול להיות. ואולי זה קשה מדי לתת לה לזרוח דרך כל הטריגרים שהאחר מעלה בנו. וכל זה מאד טבעי. הרי חשוב שהקומפלקסים האלה יבואו קדימה כדי שנוכל להתבונן בהם ולהתפתח דרכם.
בתרגול הבא ננסה לעשות מקום לנביעה הזאת. ואולי לסמן אותה כמקום שאפשר לסמוך עליו שנמצא שם תמיד, גם כשקשה לראות.
מוזיקה – Iftekharul Anam/ Lament
תמונה – Annie Spratt