החרדה שמניעה אותנו, והאור שבקצה המנהרה
**זה פוסט על חרדת מוות קולקטיבית. אם זה נושא רגיש מדי, בבקשה שמרו על עצמכם ותעברו הלאה**
קודם כל – **הכל בסדר. אני בסדר. בריאה, תודה**.
אבל מהרהרת לא מעט במוות.
על היש ועל האין. על השבריריות של הכל, הזמניות, הבת חלוף שאני, שכולנו.
בפקקים של המרוץ אתמול נסעתי מאחורי סטיקר – "כולנו עומדים למות".
מעניין. איך רואים את מה שרואים כשמתעסקים עם מה שמתעסקים.
אני קוראת לאט עוד ספר נהדר של ארווין יאלום – "להביט בשמש", שמדבר על חרדת המוות המניעה את כולנו. סמויה או גלויה, יותר או פחות. יאלום מסביר את אפיקורוס, הפילוסוף היווני, שטען שפחד המוות של האנושות עבר הסוואה ונצפה בצורת רדיפה בלתי פוסקת אחר תענוגות וחוויות חדשות, אדיקות יתר, צבירת נכסים כפייתית ורדיפה עיוורת אחר כוח וכבוד. כולם גרסא מזויפת של אלמוות. (ואלו מחשבות על האנושיות מהמאה השלישית לפנה"ס.)
יאלום מתאר כיצד הוא מציף את הנושא, נותן לו לרחף בקליניקה, במילים או רק כקול בראשו. אם רק ניתן לזה מקום, נוכל להיות בשקט עם זה.
הוא מתאר שם סיפורי מקרים נפלאים על ההקלה הגדולה שמגיעה אחרי שמסתכלים לפחד הזה בעיניים.
ההקלה לא מגיעה מיד. אצלי זה צף מכל הכיוונים,
כוח המשיכה מדבר על זה שמה שנמצא אצלנו בשדה האנרגטי, במחשבות שלנו, בגישה שלנו לחיים, מושך אליו עוד מאותו הדבר. זאת אומרת, אם אני חושבת על פחד המוות, מגיע אליי עוד מידע בנושא, ומתאפשרת לי עוד חקירה סביב זה.
נכנסתי אליו בנונשלאנט כזה, אבל זה לא דבר שיש להקל בו ראש,
לא ציפיתי לאופן שבו הוא ימשוך אותי פנימה אל שורש חרדת קיומי.
הרי הם הולכים יד ביד, הפחד לא להיות, והפחד להיות, החרדה מהמוות, והחרדה מהחיים.
כמה מאיימת יכולה להיות האחריות, האחריות לחיות.
פתאום נעלמים להם האשמים, המגבלות, הסיבות, התירוצים…
זאת רק אני מול עצמי,
אני ואני.
וזה יכול להיות מחדד חושים, מעורר ומשחרר.
מה חשוב לי, מה אני לא רוצה לפספס,
פחות למהר
יותר לנשום, להתפעל
לא להתרגל
להתחבר.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה,
בני אדם הם בני אדם.
מחפשים משמעות
ומתמקחים עם אלוהים.
בביקורי הראשון בהודו, בגיל 20 וכלום, ישבתי לשיעור יוגה. המורה פתח בשאלה – "איך אתם רוצים למות?".
זה היה חמוד, אחד אמר: בשינה, השניה אמרה: בטבע מוקפת פרחים ועלים נושרים… ואני משכתי בכתפיי, מחכה להבין לאן כל זה הולך.
Happy
הוא אמר
You want to die happy
זו הייתה התמצית עד כמה שאני זוכרת.
כידוע, אני נוחתת אחרי שנה של טיול בעולם. שנה של הרפיה. של פחות מחשבות, של פחות דברים שצריכים טיפול כאן ועכשיו ומיד ואתמול.
בחיי אם זה היה נגמר שם, כנראה הייתי מתה מאושרת מאד.
כל מה שהייתי זקוקה לו – היה איתי.
כאן בארץ אני מתערבבת בתוך חוויית קיום אחרת, יכולה לראות אותה כמעט מהצד, על אף שכבר טובלת עמוק בתוכה.
פה הכל לא מספיק. פה גם כשאני מתרוצצת מאד, לא הספקתי חצי ממה שצריך לעשות.
האם זה החומר שממנו כולנו עשויים, הריצה הזאת? לשם מה?
ברדיו מתנגנות פרסומות על תרופות הרגעה…
והמוות הזה שממנו אנחנו פוחדות ופוחדים כל כך? אולי היינו שם קודם, אולי נהיה שם אחר כך, אולי זה המעבר ממודעות לחוסר מודעות. מידוע ללא ידוע.
האמונה עוזרת לי. לפיה, הגוף שלי הוא בן חלוף, כל המחשבות שנחשבות בי, מתערבבות עם מחשבות הקהילה, הסביבה העולם ומרכיבות את התודעה הקולקטיבית שלנו.
כל החוויות שנחוות בי, השיעורים הלמידות, הן שייכות לנשמה שלי, להתפתחות ולגדילה שלי. וזה ימשיך איתי בכל צורה שאהיה בה לנצח נצחים.
והאישיות שהתעצבה בי – היא הולכת עם הגוף, חלק מהמבנה שנועד לקחת אותי את המסע הזה.
בתקופה שבה אנחנו חיים וחיות, הרגליים באדמה, הראש בשמיים. זה אימון לשלב בין השניים. להחזיק את הארץ, את הכאן ועכשיו, את החוויות הגשמיות, מערכות היחסים, לקיים את הגוף,
ובו זמנית לדעת שזה לא הכל. שיש עוד כוח. כוח חיים שרוקם את המארג המרתק הזה.
מה נמצא מעבר לכל מה שבר חלוף ומשתנה?
אולי זה ה"חפש את המטמון" של החיים שלנו.