נופלים מ bliss אל החיים

מי שצועד כברת דרך במסעו הרוחני וודאי מכיר את זה. בתהליך שלנו של הכרה עצמית, יש רגעי bliss נפלאים. מפגש עמוק עם שלווה, עם אחדות, עם שקט.
ואז מתישהו אחר כך מגיעה נפילה.
חזרה אל נפרדות, אל אטימות אל ניתוק.
ותמיד הגעגוע אל הביחד שכבר היכרנו.
למה אנחנו נופלים ככה?
בזמן החיבור, אנחנו נוגעים לרגע אחד, או שעה או סוף שבוע או יותר, ב"אין אני".
האישיות שאנחנו זזה הצידה ואנחנו מגלים מה אנחנו באמת. מתחת לסיפור שנבנה בנו עם השנים. וזו תחושה נפלאה.
זה *להגיע הביתה* במובן מאד עמוק.
ואז אחרי יום או שבוע או חודש, ניפגש עם החיים, ובקונפליקט הראשון הלא צפוי שלנו, נתפוס את ה"אני" שלנו שוב.
ושוב ניכנס אל מבנים של קבלה או דחייה, היאחזות או סלידה, ובלי לשים לב, לאט לאט אנחנו נופלים.
לפעמים זה מהר. כמו לעוף עם בלון בשמיים, עם הציפורים, עד שרגע אחד הוא מתפנצ'ר ואנחנו צוללים מטה.

מזל שנשאר הגעגוע. הוא מבקש מאיתנו להיזכר.
זה עוזר לאתר את הקונפליקט (הוא עלול להיות חמקמק, אולי אפילו לא שמנו לב שהיה קונפליקט, סתם מציאות והרגלים) , ולהפוך בו קצת, למדוט עליו, לקבל פרספקטיבה, להמשיך ללכת, לתרגל את הדרך הביתה. היא מחכה לנו ואף פעם לא הולכת.
הבית תמיד שם.
היזכרו